top of page

אובייקטים דו- צדדים, 1978 – 1982

טקסט: רותי חינסקי אמיתי

בלב עשייתה האמנותית של מריון בשנים  1978 – 1982 נמצא השימוש בחומרים חוץ-אמנותיים פשוטים, לכאורה שוליים וזניחים. תקופה זו התאפיינה בדחף יצירתי עז ובעשייה אינטנסיבית ואינטואיטיבית, והניבה כמה סדרות של עבודות שהתאפיינו בתהליכי עבודה בעלי אופי תרפויטי. באמצעות תהליכים אלו הביעה מריון מחשבות ורעיונות מושגיים הקשורים למאבקים פנימיים ולמעברים פיזיים, נפשיים ותודעתיים.

Two-sided objects, 1978-1982 

Text: Ruthi Hinsky Amitay

At the heart of Marion's artistic work during the years, 1978-1982, was the use of simple, seemingly marginal and negligible non-artistic materials. This period was characterized by a strong creative urge and intensive, intuitive work, and yielded several series of works that were regarded as work processes of a therapeutic nature. Through these processes, Marion expressed conceptual thoughts and ideas related to internal struggles and physical, mental, and cognitive transitions.

Two - sided objects 

Code 1,  1979-1983          

                                                                                      

By using simple non-artistic techniques and materials, which lack sophistication and aesthetic distinction, Marion creates her own personal mythology through which she writes her inner world. Remnants of pipes that were part of the kibbutz fields' irrigation system, and masking tape used for packaging, turn her work into loaded enigmatic forms. The distress that grows when faced with the graceless, daunting appearance of the work, concern a traumatic space that is "out of bounds," which refuses to be buried and raises the concept of "abject". This concept, coined by Julia Kristeva, refers to everything removed from the body as discharge, thus becoming "the other." Kristeva, whose words mainly refer to the feminine and maternal aspects of the woman's body, views the feminine body as a metaphor for culture. Therefore, everything the feminine body discharges and removes from its surroundings, disrupts identity and order, transcends boundaries, and disrespects the rules.

אובייקטים דו- צדדים

צופנים 1, 1979 - 1983

באמצעות טכניקות עבודה וחומרים חוץ-אמנותיים פשוטים, חסרי תחכום וייחוד אסתטי, מריון יוצרת מיתולוגיה אישית שבאמצעותה היא כותבת את עולמה הפנימי. שאריות של צינורות שהיו חלק ממערכת ההשקיה של שדות הקיבוץ וסרטי מסקינגטייפ המשמשים לאריזה, שנלקחו מסביבתה הקרובה, הופכים בעבודותיה לצורות אניגמטיות טעונות. המועקה המתפשטת לנוכח המראה חסר החן והמרתיע של העבודות נוגעת למרחב טראומטי המצוי "מחוץ לתחום", שמסרב להיקבר ומעלה על הדעת את המושג בזות (abject). מושג זה, שטבעה ג'וליה קריסטבה, מתייחס לכל מה שהוצא והורחק מן הגוף כהפרשה והפך ל"אחר". קריסטבה, שדבריה כוונו בעיקר להיבטים הנשיים והאימהיים בגוף האישה, רואה בגוף הנשי מטפורה לתרבות, ולכן כל מה שהגוף הנשי מפריש ומוציא מקרבו משבש את הזהות והסדר, חורג מהגבולות ואינו מכבד את הכללים.

Two - sided objects 

 Code 1, 1979 -1983

By obsessively wrapping trivial material, which is meant to be disposable and end up as excess garbage, Marion creates a sealed body that directs the viewer's gaze to the existence of something that exceeds the creative space and becomes a bulge with an invisible content. The hermetic nature of the work, which does not enable penetration into this bulge, hints at a fear of exposure that threatens the existing order. At the same time, this concave protrusion, which repeats itself in other works, is reminiscent of an armor and expresses the dual relationship emanating from works, in which the hidden threat is also a protective buffer and vice versa. The X also appears for the first time in this work, X as a null and void factor.

אובייקטים דו- צדדים

צופנים 1, 1979 - 1983

באמצעות פעולת העטיפה האובססיבית בחומר הזניח, שנועד לשימוש חד-פעמי ובסיום תפקידו הופך לסרח עודף, מריון יוצרת גוף אטום הממען את מבטו של הצופה לקיומו של דבר-מה שהוחרג ממרחב היצירה והפך לבליטה שתוכנה סמוי מן העין. ההרמטיות, שאינה מאפשרת  לחדור לבליטה זו, רומזת על חשש מחשיפה שמאיימת על הסדר הקיים. בה בעת בליטה קעורה זו, השבה וחוזרת גם בעבודות נוספות, מזכירה בצורתה שריון ומציפה את היחסים הדואליים המבעבעים מעבודות שבהן המאיים הסמוי הוא גם חיץ מגן ולהפך. בעבודות אלו מופיע לראשונה גם ה-X כגורם מבטל ושולל.

Two - sided objects 

Codes 2,  1980

Weaving, a skill associated with women, was taken up by Marion in order to weave strips of recently cut masking tape, among which Marion hid incomprehensible code words in Spanish. The masking tape strips were twisted around the irrigation pipes from the Metzerplas factory. Thus, all the elements, which include extra-artistic purposes, are aesthetically scruffy, and are connected to low-tech industries, become an artistic object characterized by a geometric, thin, and monochromatic design, which combine seemingly contradictory and foreign fields.

אובייקטים דו- צדדים

צופנים 2, 1980

האריגה, שהיא אחת המיומנויות המשויכות למרחב הנשי, נוכסה על ידי מריון כדי לארוג רצועות מסקינגטייפ שאך לפני רגע חתכה ולהטמין ביניהן מילות צופן בספרדית, שאינן ניתנות לפענוח. רצועות המסקינגטייפ ליפפו את צינוריות ההשקיה מהמפעל הקיבוצי מצרפלס. כך, כל המרכיבים – בעלי פונקציות חוץ-אמנותיות, דלים מבחינה אסתטית וקשורים לתעשיות הלואו-טק – הופכים לאובייקט אמנותי המאופיין בדקורטיביות גיאומטרית, רזה ומונוכרומטית, המערבת בין תחומים מנוגדים וזרים לכאורה זה לזה.

Two - sided objects 

 Codes 2, 1980

This series of works is also characterized by picture frames, which have turned them the center of the artistic object. By reversing and creating situations that raise doubts and undermine existing order, Marion uses the absurd as a critical and subversive means directed at the laws of the art world and the artistic act itself.

אובייקטים דו- צדדים

צופנים 2, 1980

סדרת עבודות זו מאופיינת גם במסגרות לתמונות, שהפכו אותן למרכז האובייקט האמנותי. דרך היפוך ויצירת מצבים המעוררים ספק וחותרים תחת סדרים קיימים, מריון משתמשת באבסורד כאמצעי ביקורתי וחתרני המופנה אל החוקים של עולם האמנות ואל המעשה האמנותי עצמו.

Two - sided objects 

A Plot of Land, 1979 - 1980

As an immigrant, who came here from green, water-filled Chile, the transition from her birthplace, which symbolized home, to the arid, desert Mediterranean landscape, overwhelmed Marion with feelings of loss and alienation. These feelings made it difficult for her to find her place in Israel. In the late 1970s, after discovering the beauty of the desert hues in the Sinai Peninsula, Marion was finally able to reconcile with the local landscape and overcome the great difficulty that stemmed from the harsh sunlight. The paintings in the series express the emotional shifts that accompanied the process, which replaced feelings of rejection and alienation with acceptance and fulfillment. Marion's choice of soft sponges and their warm, light colors, which match the local monochromatic tones, was meant to convey her budding feelings of warmth and tenderness. However, the gritty, rough layer coating the work and the grooves carved in it, sabotage the surface and expose internal cracks that do not allow full acceptance.

אובייקטים דו- צדדים

חלקת אדמה, 1979- 1980

בתור מהגרת שהגיעה לכאן מצ'ילה הירו