Stool - Woman

Text: Tali Tamir

Marion Fuchs's focus on the female image, begins with a series of nude photographs of a model with childlike silhouette and a girlish hairstyle: supple ponytail gathered with a hair-band. A contemporary profile of a woman-child, molded by Marion without personal characteristics, cast into wax molds and transformed into a series of images: Isis, the Egyptian goddess, Flora, goddess of spring and the mythological Graces; a series of female images, manifestations of one image creating a timeless chain of eras and cultures. The woman-child becomes the female prototype, her never-ending adaptability clashes with the metamorphosis inside the rigid constraints of the wax molds.

אישה שרפרף

טקסט: טלי תמיר

העיסוק של מריון פוקס בדמות הנשית יוצא מתוך סידרה של צילומי עירום של מודלית בעלת סילואט דקיקה ונערית, ותסרוקת של ילדה: קוקו קופצני, אסוף בגומייה. דמות עכשווית של אישה-ילדה, שמריון מיצתה אותה לצללית נטולת מאפיינים אישיים, יצקה אותה לתוך תבניות שעווה, והפכה אותה לשורה של דמויות: איביס, האלה המצרית, פרוטומה ניאו-קלאסית, פלורה, אלת האביב, והגרציות המיתולוגיות. שורה של דמויות נשיות, שהן גלגול של אחת, והן יוצרות שרשרת על-זמנית של תקופות ותרבויות. האישה-ילדה הפכה לפרוטוטיפ נשי, שגמישותו האין-סופית מתנגשת עם מצבי-התגלמותו וקיפאונו בתוך תבניות השעווה.

The female image in its various adaptations never appears in a naturally free situation. In all situations she blends in with another object that subjugate her to it, and so she becomes a woman-chair or a woman-stool. In her final embodiment she receives the status of an article, an aesthetic object. She can be a statue or an object of still life. (As, for example, in Matisse, who cites his women's statues in his paintings), she can also be interpreted as "still life". In one work she is mummified in a coffin, and in another she is fossilized into an architectural element: a carved capital of a classical pillar, that becomes, in reverse, a skirt-shaped body, from which a woman's bust emerges. Turning a capital pillar into a skirt means lowering it from his high phallic value to a women's lower body, and this isn't just a process of sex conversion, but an act of hierarchical subversive and functional change. At the same time, it's interesting to consider the cultural contexts that Marion creates within the metamorphosis of the female figure. It is closely related to aesthetic activity and cultural processes of "accumulating meaning", "wrapped up" in myth, style or cultural context. Marion isn't able to leave her figure bare, without some kind of covering. She is always "covered" with mythology, style or social suggestion.

הדמות הנשית, בוריאציות השונות שלה, אף-פעם לא מופיעה במצב טבעי ומשוחרר. בכל סיטואציה, היא מתמזגת, עם אובייקט נוסף,שמשעבד אותה אליו, וכך היא הופכת להיות אישה-כסא, אישה -שרפרף, אישה -כותרת, אישה של עמוד. בגלגול הסופי שלה האישה מקבלת מימד של חפץ, של אובייקט אסתטי. היא יכולה להיות פסל, (כמו, למשל, אצל מאטיס, שמצטט את פסלי הנשים שלו בתוך הציורים) היא יכולה להתפרש גם כטבע דומם. בעבודה אחת היא חנוטה בתוך ארון קבורה, ובאחרת היא מתאבנת לתוך אלמנט ארכיטקטוני: כותרת מגולפת של עמוד קלאסי, הופכת להיות, במהופך, למעטפת-גוף בצורת חצאית, ממנה יוצאת פרוטומה של אישה. הפיכת כותרת העמוד לחצאית משמעותה הורדתה ממרום מקומה הפאלי אל גופה התחתון של האישה זהו לא רק תהליך של המרת-מין, אלא אקט חתרני של שינוי הירארכי ותפקודי. יחד עם זאת, מוזר לחשוב על ההקשרים התרבותיים שיוצרת מריון בתוך הגלגול המטאמורפוזי של הדמות הנשית. היא קשורה בקשר הדוק של עשייה אסתטית ולתהליכים תרבותיים של צבירת משמעות. מריון אינה יכולה להשאיר את הדמות שלה עירומה, ללא כל כסות. היא תמיד "עטופה" במיתוס, סגנון או הקשר תרבותי.

The materials that Marion works with - beeswax, pigments, charcoal and oil paints on a plywood or perspex base-create various strange meetings of conservative and contemporary materials, and of materials that freeze and preserve, with transitory fragile materials. The drawing style and quality are classic, even academic, and in contrast to the modifications of the drawings carried out with beeswax and pigments. Marion's roots are embedded in the literature and reproductions of the history of art, and a collection of old glass slides that were used to teach with in the history of architecture class by a teacher who active in the 1940's. When integrated with the young girl with the ponytail, they emphasize her strangeness but don't hinder the stages of her materialization from a blob of wax.

החומרים שמריון עובדת איתם - שעווה, פיגמנט, פחם, שמן על מצע של דיקט או פרספקס - יוצרים את אותו מפגש מוזר בין חומרים מסורתיים לחומרים עכשוויים, בין חומרי שימור והקפאה לבין חומרים פריכים וזמניים. סגנון הרישום ואיכותו הם קלאסיים, אפילו אקדמיים, לעומת עיבוד הרישום שנעשה לתוך השעווה והפיגמנט. המקורות של מריון נשענים על ספרות ורפרודוקציות של תולדות האמנות, ועל אוסף של שקפים ישנים, עשויים זכוכית, שהיוו חומר ללימוד תולדות הארכיטקטורה על-ידי מורה שפעל בשנות הארבעים. כשאלה מצטרפים לנערה בעלת הקוקו הם מדגישים את זהותה, אך אינם עוצרים את שלבי התגלמותה בתוך בועת השעווה.

The Three Graces appear in Marion's works in two different variations. Once in traffic light colors - red, orange and green - giving a somewhat amusing and popistic ironic dimension to the role of woman. The other version shows the Graces in three positions: front, side and back, as they are sitting on a chair, their shadow united to the legs of the chair. The three gracefully dancing nymphs are transformed into three unmoving anonymous shadows, half object and half woman. The female identity dims and becomes object-like, but on the other hand it acquires a dimension of provocative testimony that changes her passivity to active criticism.

שלושת הגרציות מופיעות בעבודה של מריון בשתי וריאציות שונות. פעם אחת בצבעי רמזור - צהוב, אדום וירוק - עבודה שמכניסה מימד אירוני, קצת משועשע ופופיסטי, לתפקודים הנשיים. בגרסה השנייה מופיעות שלושת הגרציות בשלוש פוזיציות: קדמית, צידית ואחורית,כשהן ישובות על כסא והצללית שלהן מתאחדת עם רגלי הכסא. שלושת הגרציות המרקדות בקלילות הפכו כאן לשלוש צלליות קפואות ואנונימיות שחציין רהיט וחציין אישה. הזהות הנשית מתעמעמת והופכת חפצית, אך מצד שני היא מקבלת מימד של עדות פרובוקטיבית, שהופכת את הסבילות הפסיבית לביקורת פעילה.